מאת: עו"ד עמית לויתן

השעיית עובד מתפקידו מצמיחה שתי מערכות אינטרסים העומדות זו כנגד זו: מחד גיסא, נועד הליך ההשעיה לשרת את האינטרס הציבורי ואת האינטרס של מקום העבודה, לשמור על שמם הטוב, ועל אמון הציבור "במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השרות הציבורי בכללותה". מאידך גיסא, ניצב האינטרס הלגיטימי של העובד להסיר מעליו רבב שדבק בו בעקבות ההשעיה, להגן על כבודו, על שמו הטוב, על המוניטין ועל מעמדו במקום העבודה.

עוולת לשון הרע הינה עוולה אזרחית ועבירה פלילית המעוגנות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. במסגרת תיקון 38 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אשר התקבל בשנת 2009, הוענקה לבית הדין הסמכות לדון בתובענה של עובד נגד מעביד  בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולת לשון הרע.

כבכל מקרה המגיע לבחינת בתי המשפט, גם במקרה של תביעת לשון הרע בגין השעיה, העובדות ונסיבות המקרה הספציפי וכן מיהות הצדדים וקיום חקיקה ספציפית הם המשפיעים, בסופו של דבר, על הקביעה הסופית.

ההלכה, שחוזרת כחוט השני בפסיקה כחוט השני היא, שלצורך הקביעה אם פרסום דבר מהווה לשון הרע, בית המשפט מפעיל מבחן אובייקטיבי,  קרי:נ בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו ובוחן את משמעות הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר. מודגש כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע אין צורך להוכיח כי אדם אכן הושפל או בוזה בפועל בעקבות ההתבטאות הפוגענית ודי להוכיח כי הפרסום אכן היה עלול להוביל לתוצאה שכזו.
כך בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740:ב
"המבחן, שבאמצעותו יקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור:ו לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום...".
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 קובע בסעיף 1 מהי לשון הרע כדלקמן –
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)    להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)    לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)    לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)    לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
           בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;
           "מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.
 
 
על מנת שתובע יהיה זכאי לקבלת סעד לפי חוק איסור פרסום לשון הרע, עליו להוכיח כי הצד הנתבע אכן פרסם לשון הרע לפי מהותו וטיבו המוגדרים בסעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע.
 
במקרה שנדון ב- ת"א(י-ם) 010451/01 ישראל שירן נ' משרד החינוך הבהיר בית המשפט כי השעייה היא סנקציה קשה וחמורה שאין להקל בה ראש בבחינת הנפקויות המוקרנות על המושעה. פוטנציאל הפגיעה של השעיה, בכבודו ובחופש עיסוקו של המושעה הוא רב.

במקרה זה טען התובע, שעסק בחינוך, כי ההשעיה פגעה בשמו הטוב והסבה לו נזקים כבדים, הן בתחום האישי, הן בתחום התעסוקתי, והן בתחום המקצועי. לטענתו, ההשעיה השחירה את פניו וגרמה לכך שבתי ספר שונים בחרו שלא להעסיקו למרות היותו אחד ממספר מורים בודדים אשר משמשים כמדריכים פדגוגיים, על פי שיטת "ברקאי" הייחודיתעוד טען, כי העובדה ששמו נקשר בפרשה גרמה לנזק בלתי הפיך למוניטין שלו, שכן ערב פרוץ הפרשה, עמד בפני הצלחה עסקית בשיווק מחברות ייחודיות שפיתח, אך בעקבות הפרשה, דלתות שהיו פתוחות בפניו, ננעלו. לטענתו, כתם ההשעיה שדבק בו כאיש חינוך, לא ימחה לעולם ונגרם לו נזק בלתי הפיך, הן בציבור עמיתיו למקצוע והן בקרב תלמידיו.
בית המשפט בחן תחילה אם עומדת ההשעיה במבחני המידתיות והסבירות. לשם כך, ציין כי יש להבין מה היתה תכלית ההשעיה ומדוע לא נבחרה סנקציה אחרת, קלה יותר.
התובע גם טען כי היו טמונים בדברים לשון הרע כנגדו, על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965.

"שאלה זו היא במהותה פרשנית. כבר נקבע כי פרשנות הפרסום תעשה על ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו, בלא להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. ההלכה ברורה בענין זה כי המבחן לבחינת לשון הרע הוא אובייקטיבי, לאמור בחינת המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע (וראה לדוגמא ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ו-3 אח' פ"ד נו(2), 607,  618-619)".

תביעת לשון הרע נדחתה בנסיבות  ולפיכך עבר בית המשפט לבחינת הנסיבות ולבדיקה אם קיימת אחריות בנזיקין.
צויין כי במקרים רבים, ולו משיקולי מדיניות, בית המשפט נרתע מלמצוא אחריות נזיקית לצד מעשה שלטוני המבוצע על ידי השלטון. ברם, נראה כי במקרה זה, בהתאם לממצאים שנקבעו, הנתבעים הורו על השעייתו המיידית של התובע ללא הצדק מספיק וללא שנתנו לו הזדמנות להשמיע את דבריו, בה בשעה שלא יכולה להיות מחלוקת כי בין הצדדים היו יחסי שכנות וקרבה, הם חבים בנזקיו והיו צריכים לצפות כי הוראתם, תפגע ותזיק לו - "לכן, אני פוסק לו 10,000₪ כפיצוי עבור עוגמת הנפש". 

בת"א(חי') 18162/02 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' מדינת ישראל  (פורסם בנבו, 22.12.05) נטען כי העברת המכתב בדבר ההשעיה לכל המכותבים  נועדה לפגוע בשם הטוב, במעמד ובמוניטין שבנתה התובעת. במקרה זה נדחתה תביעת לשון הרע עקב החסינות בחוק של הנתבעת וכך נאמר –
"מקובלת עלי עמדתה של הנתבעת לפיה, ככל שמדובר בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, עומדת לה ההגנה שבסעיף 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952.... נקבע כבר על ידי בית המשפט כי הוראת סעיף 4 הינה ברורה וקטגורית וכל עוד לא בוטלה, אין מקום לבטלה על דרך של פסיקת בית המשפט".  
עם זאת, בחן בית המשפט קיום עילה נזיקית לפיה מהווים מעשי הנתבעת רשלנות, במשמעות סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968. בית המשפט התרשם כי גורם כלשהו אצל הנתבעת החליט "לבוא חשבון" עם התובעת ולהענישה. לאור השתלשלות העניינים במישור העובדתי נקבע  כי הנתבעת התרשלה בהתנהלותה כלפי התובעת, התרשלות המצדיקה מתן פיצוי. התובעת לא טענה לנזק ספציפי, אלא תבעה פיצוי בגין נזק כללי, שאינו ממוני. לשיטתה עצם הפגיעה במוניטין ובשמה הטוב מהווים בסיס מספיק לפסיקת פיצויים.  הובהר כי אין בפרסום ההתנצלות או ההכחשה משום איון העוולה מיסודה, אלא הדבר עשוי, בנסיבות המתאימות, להילקח בחשבון לצורך פסיקת הפיצויים.
טענה בעניין לשון הרע עלתה גם במקרה שנדון ב- ס"ע 23167-01-11 מדינת ישראל משרד התקשורת נ' חיים גרון. התובע טען  כי האמירה וההתנהגות אשר יוחסו לו במכתב הזימון לשימוע ובהחלטת הנתבע 2 על השעייתו הדחופה מהווים עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965. בית המשפט התייחס בעיקר להגנה המוענקת בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע בהתייחס ליחסי עובד-מעסיק.
בית המשפט ציטט את פסקאות  46.216 ו- 46.221 לתקשי"ר ואת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע וקבע –
"מכתב השימוע וההחלטה שנתקבלה בשימוע בדבר השעיית התובע, על נימוקיה,  הוצאו על ידי המנכ"ל בהתאם להוראות הדין ובהתאם להוראות הרשות המוסמכת. אין בידינו לקבל את טענת התובע כי הנתבע 2 פעל בחוסר סמכות באופן המבטל את הגנת סעיף 13 (9). השאלה האם בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן השעית התובע הייתה מוצדקת או שמא נעשתה בחוסר תום לב ומשיקולים זרים – נוגעת לאופן הפעלת הסמכות  והיא אינה רלוונטית לעילת לשון הרע."
 
בתא"מ 12724-07-10 שגיא גולבצ'וב נ' פז חברת נפט בע"מ (פורסם בנבו, 19.6.12) נאמר כי "עצם ידיעתו של אדם על כוונת המעסיק לבצע פעולה זו או אחרת, לצורך בירור חשד, שהועלה על ידו באשר לדרך התנהלותו של עובד, אין בה כדי הוצאת לשון הרע". ואילו בעניין ס"ע 40846-01-11 איגור בסקין - אפגד, חברה לעבודות הנדסה ובנין בע"מ (פורסם בנבו, 4.11.12), קבע כב' הש' יוחנן כהן:
"קבלת עמדתו של התובע, עשויה להוביל למצב בו מעביד אשר מבקש לקיים בירור בדבר התנהלות של עובדו ויבצע בירור עימו ועם עובדים נוספים, יהא חשוף לתביעת לשון הרע בגין אותו בירור ואנו סבורים שאין לנו לתת לכך יד."
ואילו בעניין ס"ע 20822-04-10 אבידן - פלאפון תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 19/08/2012) נקבע כי עריכת שיחה עם חבריו לעבודה של עובד שפוטר, על מנת להסביר את נסיבות פיטורי העובד, אף שכרוך בכך פרסום לשון הרע על אותו עובד, מוגנת באשר "העניין אינו עניין רכילותי, אלא מדובר כאמור בעניין שלו שני פנים - האחד כדי לכוון את התנהלותם המקצועית הראויה (כיצד עליהם לנהוג) והפן השני לשתף ולהקהות את תחושת השרירותיות".
למעביד, כממונה על העובד,  ישנה זכות להביע עמדה, ולפעול כנדרש כאשר הוא חושד בעובד במעשה לא תקין. במסגרת זו, עריכת בירור היא לגיטימית, כל עוד זה נעשה במגבלות הסבירות הנדרשת לשם כך.

במקרה אחר, שנדון ב- ת"א (ת"א) 10030/04‏ ‏ טל אלה נ' לדרברג ישראל  נחשדה התובעת בגניבה ובית המשפט ציין כי ניתן לראות בכך בגדר פרסום לשון הרע, כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. "כאשר אומרים למאן דהוא שהוא נחשד בגניבה, ונוכח באותו מקום, לפחות אדם אחד, הרי מדובר ב"פרסום" לשון הרע עפ"י סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.  על כן, יש לבדוק, אם הנתבעים יכולים ליהנות מההגנות שמקנה חוק איסור לשון הרע."

בהליך סע"ש 21606-09/12 אופיר גרינוולד נ' אלאורית בע"מ  עובדת שפוטרה הגישה תביעה נגד מעסיקה בטענה שהפיץ בקרב העובדים שמועה לפיה היא גנבה ממקום העבודה. בית הדין דחה את התביעה מסיבה פשוטה, לפיה העובדת כלל לא הוכיחה את הדברים, העובדת לא הביאה עדים שיעידו על כך ולא הציגה מסמכים בנושא.
במקרה נוסף הואשם עובד בעבירה פלילית והוא נדון בת"א 44746-06-13 זגורי נ' קוזליק ואח'. בית המשפט קבע כי "נוכח כל האמור סבורני, כי תוכן ההודעה הינו, באופן משתמע, כי התובע שלח ידו בקופת הועד, ועל כן אני נותן אמון בדבריו של התובע כי כך חש בעת שהסתובב במפעל, לאחר הפצת ההודעה בקרב העובדים. התוצאה המשפטית של קביעה עובדתית זו הינה כי התובע הוכיח שהודעה כוללת לשון הרע משתמעת כאמור בסעיפים 1 ו– 3 לחוק לשון הרע." בית המשפט קבע בנוסף כי הנתבעים לא הוכיחו את הגנת "אמת דיברתי". גם טענת הנתבעים להסתמכות על ההגנה שבסעיף 15 לחוק לשון הרע נדחתה משום שתנאי לתחולתן של ההגנות הנ"ל - הינו קיומו של יסוד תום לב ובנסיבות לא שוכנע בית המשפט כי הנתבעים פעלו בתום לב בעת שהפיצו את ההודעה לעובדי המפעל.

"הנתבעים ידעו היטב כי העילה להשעייתו של התובע מחברותו נבעה מפעילותו האופוזיציונית הנטענת ולא מממצאי דו"ח הביקורת, שהיו נוהליים בעיקרם ונבעו מחוסר ידיעת והכרת הנוהלים." (יסוד לשון הרע התקיים גם במקרה שנדון ב- קפ(ת"א) 000004/06  סרי אהוד נ' בן אור נועם – " נראה אפוא שהיסוד העובדתי של עבירת לשון הרע הוכח גם כשמקבלים את גרסת הנאשם שהוא לא כינה את הקובל "גנב" אלא רק אמר שהוא חשוד בגניבה. מה שלא הוכח הוא יסוד הכוונה לפגוע").

בע"א 357/76, אסתר רסקין, נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית, פ"ד לג(2), 222 הושעתה מעבודתה עובדת שנפל עליה חשד של גניבה; מעבידיה הגישו תלונה במשטרה; זו חקרה וגבתה הודעות, אך בסופו של דבר התיק נסגר בשל חוסר ראיות. המערערת הלינה על התלונה במשטרה ועל פרסומים אחרים שהיו נגועים לדעתה בחוסר תום לב, ותבעה לפצותה בשל פרסום לשון הרע. בית המשפט, דחה את הטענה בדבר העדר תום לב באומרו, בין היתר, את הדברים הבאים: "יתר הפרסומים, אפילו נעשו לאחר סיום חקירת המשטרה, לא באו אלא להסביר לעובדים את העדרות המערערת מהעבודה או למסור מידע מדוייק על סיבת פיטוריה לאשה פלונית שעמדה לקבלה לעבודה וביקשה את המידע הזה מהמשיבה". ברור שמה שלא מעיד על חוסר תום לב ועלול לשלול את הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע - לא יכול להעיד על כוונה לפגוע, ובהעדר כוונה כזו אין המפרסם, נושא באחריות פלילית לפרסום. 
 
במקרה של סע"ש(נצ') 5776-02-13 אסנת כהן  נ' אגודת הסטודנטים - מכללת עמק יזרעאל  גם כן נטענה טענת לשון הרע בהקשר להשעיית התובעת.
" בית הדין בוחן האם הפרסום, כפי שפורש, עלול לגרום לתוצאות המפורטות בסעיף; כאשר בשלב זה אמיתות הפרסום אינה רלבנטית. במקרה דנא, אין ספק בעינינו כי הדברים שנאמרו על אודות התובעת – כפרשנותם לעיל -  עלולים לשנות את עמדת הבריות כלפי התובעת: לפגוע בשמה הטוב, להעמידה באור שלילי, לבזותה ולהשפילה, ולפגוע בכבודה. בפרט, בהחלט עלולות להיפגע אפשרויות התובעת להרוויח את לחמה, בשים לב כי היא נפלטת לשוק העבודה, בגיל אשר עלול להיתפס על ידי השוק – שלא בצדק – כמכשול.
המסקנה הנובעת מדיוננו עד כה, היא כי פרסום האמרה, בנסיבות שבהן פורסמה, מגבש את יסודות עוולת לשון הרע, ואת אחריותה של הנתבעת."
זכרו - אצלנו תמצאו אנשי מקצוע מיומנים, ידע מקצועי ומקיף, ניסיון עשיר ויחס אישי 
השעיה מהעבודה בד"כ שמורה למקרים חמורים של מעילה באימון וכדו' האם השעיה מהעבודה יכולה להקים עילה של לשון הרע במקרה של השעיה מהעבודה לאלתר על דבר שאין בו משום לסכן את עסקו של המעסיק או לפגוע בעובדי המעסיק?
 
לויתן, בשן ושות' - משרד עו"ד
Facebook
פקס: 09-7668374
טל: 09-7668377